אפרים
מסתבר שכל אדם מגיע לעולם הזה עם יצר השמדה עצמית.
תנו למידע הזה לחלחל רגע.
יכול להיות שהוא יסביר לכם כמה דברים על עצמיכם שלא הבנתם.
ראשית, מה זאת אומרת ״יצר השמדה עצמית״? מה, פועלים בתוכי כוחות אחרים חוץ ״ממני״?
התשובה היא כן.
וזו לא תשובה שרירותית.
לא צריך להאמין לי בעניין הזה.
כל מי שרוצה להכיר את הקולות הנסתרים הללו שפועלים בתוכו, יכול.
כל מה שצריך זה לשבת בשקט כמה דקות בלי לעשות כלום. רוב האנושות שתנסה לעשות את זה לא תצליח, אגב. כי אחרי כמה דקות קצרות, *משהו* יקפיץ אתכם. ינער אתכם *לעשות משהו*. וה*משהו* הזה, זה לא סתם שעמום. זה משהו אחר. אם תתגברו על הדחף לקפוץ ותתחילו להקשיב פנימה, לקולות הנסתרים שלכם, תגלו לבד.
״אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. שנאמר: 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'. ואלמלא הקב"ה שעוזר לו - אינו יכול לו, שנאמר: 'ה' לא יעזבנו בידו'". (תלמוד בבלי מס׳ סוכה דף נב׳)
היצר הזה להשמדה עצמית מזכיר עוד תופעת טבע, שכולנו מכירים. מקרוב. למשל, נניח, בניינים ישנים? איך יודעים שהם ישנים? כי משהו בהם מתחיל להתפורר. להתקלף, להיסדק. להתיישן, נו. למה זה קורה, יודעים?
זה קורה בגלל האנטרופיה.
אנטרופיה היא מונח מתחום המדע התרמו דינמי.
אני אסביר אותה בצורה הכי פשוטה:
כל חומר עשוי מחלקיקים פיציים שזזים כל הזמן. אנחנו לא רואים או מרגישים את התזוזות הללו, כי החלקיקים קטנטנים כל כך שאי אפשר לראות אותם. ובכל זאת, לאורך הזמן, נניח שנים, התנועה הזאת יכולה לפורר גם את החומר המוצק והחזק כמו קירות הבניין.
כדי לשמר בניין צריך כל הזמן שמישהו יבוא ויתחזק אותו. ימלא את הסדקים, ישייף את הפירורים, יצבע את הקילופים.
החוק הזה מתבטא בדברים הכי יומיומיים.
- המטבח שסידרת והברקת יחזור להתבלגן.
- הסלון ששטפת יחזור להתלכלך.
- האופניים הנוצצות יצטרכו טיפול שוטף.
- התיקיות במחשב צריכים סינון וסידור מתמיד.
הבנתם.
בואו נעלה עוד קומה.
- משפחה בה ההורים לא מתפקדים - תתפרק.
- עסקים קטנים שמתחילים לגדול בלי ניהול טוב - יצברו עובדים מיותרים ויתחילו לצלוע.
- מדינות שישתלט עליהן רודן - יתדרדרו לשחיתות בכל המערכות הפקידותיות.
כל אלה הן תופעות שמדגימות אנטרופיה.
האנטרופיה מובילה לחיסול המערכת המסודרת. האנטרופיה מפרקת את הקשרים בין החלקים שמרכיבים את המערכת, יוצרת בלגן ואי סדר, ובכך למעשה מחסלת את המערכת.
האנטרופיה היא הכוח החזק של הטבע שמוביל למוות.
הדבר היחיד שעומד מולה זה כוח נגדי של חיים,
ומהו החיים? החיים הוא הידע המתחם:
הידע איך לסדר את האקראיות, הידע איך להבדיל בין מה שנצרך לבין מה שמיותר והידע איך ליצור ולחדש דברים. איך להשתמש בפוטנציאל הקיים ולהפוך אותו ליצירה חדשה ומשוכללת.
בסטודיו שלי, באתי לחגוג את כוח החיים.
באתי לחגוג את היכולת הפלאית הזאת של הקיום, כי מסתבר שהיא בכלל לא מובנת מאליה.
את החגיגה אני מלווה בהודיה גדולה.
הודיה על המשמעות העמוקה לה זוכים כשמתחברים למשימה המדהימה הזאת.
הודיה על המידע שקיבלתי מאבות אבותי שעוזר לי במשימה הזאת, והודיה לכל העוסקים במשימה, בלי להתייאש (כוח אנטרופי כמובן) בלי להיכנע (כנ״ל) ובלי להצטרף לחוגגי החורבן (ועכשיו אתם מבינים למה יש כאלה).
וכמובן הודיה לאלוקים, שברא את שני הכוחות הללו אחד מול השני ואמר לנו: תבחרו.
״הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:
הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ,
הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה,
וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.
לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ״
(דברים פרק ל׳ פס׳ יט׳)
החגיגה שלי שקטה וקטנה, כמו כוח הקיום עצמו. משהו מלטף ומרחף מעל כל הרעש והדרמות.
נוגע ולא נוגע.
זוהי חגיגה של יצירה, ריקוד של עין ומכחול, מחשבה ומעשה. משהו שנבנה לאורך זמן, קו אחר קו וכתם אחר כתם. ביצירה הזאת אני חוגגת את המהות הנשית. את כלי הקיבול הרך אך מחזיק, בחיבוק של אמון ואימון.
חיבוק שתוחם חלל פלאי, בו מתקיימת ההתרחשות הקסומה של יצירה וחיים.
חיבוק שזוכה לחיבוק, מרחם עצום ושקוף. רחם בלתי נראה, אך חזק מכל חומה בצורה. בעוצמות של רוח, ומורשת, וקשרי אהבה וחובה ומסירות.
ואני חוגגת את הלידה, עם כל מכאוביה,
שמנצחת את המוות, כל פעם מחדש.
Comments