חירות

מנהג יש לנו במשפחתנו

לצאת בשבת בבוקר לטיול רגלי למעיין.

מעיין טלמון המתוק ממתין לנו בקצה שביל הליכה סלעי על ההר הסמוך לישוב.

השביל אמנם נסלל לכדי סינגל על ידי טובי בנינו (כפשוטו) אך לפי עונות השנה, הוא לובש ופושט צורות שונות.

לעיתים מכוסה אבק

לעיתים מנוקד באבנים גדולות

לעיתים מנצנץ בשלוליות

ולעיתים ממוסך בקוצים דוקרים.

מנהג יש לנו במשפחתנו לקחת עימנו את נכדינו הקטנים, גילאי שלוש עד שמונה, לטיול למעיין בכל בוקר שבתי נעים. אתגר לא קל לקטנטנים הללו, הסינגל המתפתל על ההר.

אתגר אמרתי? סליחה. בן השמונה, השבע, החמש והארבע רצים את כל השביל. רצים אמרתי? סליחה. הם עפים אותו. הם הופכים אותו למסלול נינג׳ה. הם מעלינו מצדדנו ומלפנינו בו זמנית. מדלגים על סלעי ענק, צועקים לנו ״סבתא תראי!״ וקופצים מטה בקלילות, עד לזינוק הבא.

עירניים שביניכם ישאלו - אוקי, ומה עם בן השלוש?

או. בן השלוש הוא גיבורו של סיפורינו.

בן השלוש, במשפחה המסויימת הזאת, הינו דמות המתחלפת כמעט כל שנה. מהוסס, מתאמץ, פוחד להניח את הרגל לא נכון, פוחד מליפול, נופל ובוכה ואז קם מיד ולוחש לעצמו שהוא גיבור. נבהל מפני מסך הקוצים. נדקר ממסך הקוצים. ושוב בוכה, וכשמוציאים אותם בסבלנות ומתיזים מעט מים להרגעה מקומית ונפשית אחיו הסוערים החופשיים סביבו הוא האופק שאליו הוא כוסף.

והוא באמת גיבור.

הוא עובר את המסע שבת אחר שבת.

בכל שבת קצת יותר בבטחון.

בכל שבת קצת יותר בקלות.

בכל שבת עם קצת יותר חדווה.

כי הוא כבר יודע, כמו שידעו אחיו לפניו, שכיבוש השביל זה רק עניין של זמן.

בגיל שלוש, כשזכרונות הינקות עדיין חיים בו, בגיל שלוש, במעבר לילדות הבוטחת הנכספת, הוא חווה את החירות הפנימית.

כי משבת לשבת הוא לומד לדעת שמסך הקוצים הוא אולי מכאיב, אך הוא בסך הכל מסך. ואבן סוררת אולי תגרום לנפילה, אך את הנפילה יספוג השביל, אוסף ומחזיק בסבלנות, עד שיהיה בכוחו לקום שנית.

בגיל שלוש, הוא מתחיל ללמוד:

השביל לחירות עובר - דרך הקשיים, המכאובים והחרדות - דומם ובוטח. וממתין רק לו.

חירות

שמן על בד

60:70 ס״מ

תשפ״ג 2022