עלי באר

״אמרו במדרש: מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה.

התחילו מים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא: בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: ״אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו״ מה עשו? העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות, עד שגער בהן הקב"ה… אמר להם הקב"ה: ״הואיל ולכבודי עשיתן כל כך, אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם״, שנאמר (תהלים צג) ״מקולות מים רבים אדירים משברי ים״, ומה הם אומרים? ״אדיר במרום ה'״.

ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים.״ (רבינו בחיי על ויקרא ב׳ יג׳).

סדר היררכי גורם צער למי שנמצא בתחתית. זו עובדה.

ולכן, בניגוד למה שחושבים, הבריאה נוצרה כך - מי שנמצא למעלה, לא יחווה אושר לעולם עד שידאג לאלה שלמטה.

זה לא אומר שצריך להפוך את הסדר כדי ״לאזן״ ולתקן את החברה. כי ככה לא עושים תיקון, ככה הורסים אותה.

יש סיבה עמוקה לעובדה שיש בכלל היררכיה. , היררכיה משמעותה סדר, וסדר הוא מה שיוצר מבנה של אורגניזם. של חיים.

מי שעומד על במה וצועק ״שיויון״ מבקש אחת משתיים: או שהוא רוצה אנרכיה (בסגנון ״עולם ישן עד היסוד נחריבה״), שהיא מהותו של המוות, או שהוא מבקש שלטון, קרי, היררכיה, חלופית. של עצמו, כן? בסגנון ״חוות החיות״.

בהינתן שהיררכיה היא נתון הכרחי, מבין שני סוגי שליטים במי אתם בוחרים:

שליט שמשתמש בכם לצרכיו

או

שליט שמכיר אתכם ודואג לשלב אתכם בכל החלטותיו?

זהו לא פוסט פוליטי.

זהו פוסט תורני.

אנחנו בתקופת הקריאה של ספר במדבר.

שלוש פרשות למדנו בחודש האחרון ובכל אחת מהן מופיעה תופעה פלאית אחרת.

בפרשת קורח נפתחה פי האדמה ובלעה את עדתו.

בפרשת חוקת נפטרה מרים הנביאה ונחסם פי בארה. עד שמשה פתח אותה מחדש.

והשבוע, בפרשת בלק, נפתח פי האתון והיא סיפרה לבלעם אדונה על המתרחש לנגד עיניו. (איזו השפלה - בלעם הרואה כל, היודע דעת עליון - לא ראה את מה שראתה אתונו).

שלוש ה״פיות״ - האדמה, הבאר והאתון - נבראו בששת ימי בראשית, בין השמשות, לפני שבת. וזה בגלל ששלושתן נטועות בסדק שבין הטבעי לעל טבעי. משתייכות לכאן ולכאן.

הן למעשה משקפות את האדם.

האדם המורכב מגוף חומרי אך נפוחה בו נשמה רוחנית.

האדם בוחר,

האם ללכת עם כוחות הגוף, או לדבוק בכוחות הנשמה.

והנה מה שמעניין: אם הוא בוחר בגוף, הוא מוחק את הנשמה. אך אם הוא בוחר בנשמה, הוא בוחר גם בגוף.

(זוהי אגב שיטה ייחודית ליהדות. כי שאר דתות העולם לא כל כך מאמינות באופציה הזאת).

הבחירה בנשמה, מחייבת להישמע להוראותיה. ואחת מהוראותיה היא - לא לשכוח את הגוף. את צרכיו, את מאוויו, את כאביו.

״הואיל ולכבודי עשיתן כל כך, אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם״

לא תהיה לנשמה שקט ומנוחה אם היא תתעלם מצרכי הגוף.

כמו שלא יהיה שקט לשליט אם ישכח את נתיניו.

וכך יוצא, שהבחירה לדבוק בכוחות הנשמה היא הדבר היחיד שמתקן את כאבי נפגעי ההיררכיה. ולא שום שיטה אחרת.

פי האדמה בלעה את הרודנים המתחזים לשואפי שיויון. פי האתון חשפה את שקריהם של המתחזים ״ליודעים״ אך מתעלמים מחומריותם. ופי הבאר - פי הבאר - המחישה את ההיררכיה המתוקנת.

פי הבאר חשפה את תהומות השאול, שבה רוחשים המים התחתונים, המרים, המורדים. המים ששואלים כל הזמן שאלות ולא נחים עד שמקבלים תשובות טובות. הבאר היא המבארת.

כי היא מקשיבה לשואלים. דואגת להם, אוהבת אותם ומאמינה בהם.

וזו היא גדולתה של מרים הנביאה.

היא שליטה אמהית.

ולכן היא אומרת שירה.