עשרה בטבת

היום עשרה בטבת, יום תחילת המצור של מלך בבל על ירושלים.

היום שהוביל לייז׳ בתמוז, יום תחילת החורבן.

מצרפת כאן פוסט שכתבתי לצום יז׳ בתמוז.

״הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה׳ בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, הִיא הַשָּׁנָה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר.

וְאָז חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל צָרִים עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה אֲשֶׁר בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה, אֲשֶׁר כְּלָאוֹ צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר:

מַדּוּעַ אַתָּה נִבָּא לֵאמֹר

״כֹּה אָמַר ה׳ הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ״?

וְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִמָּלֵט מִיַּד הַכַּשְׂדִּים, כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וְדִבֶּר פִּיו עִם פִּיו וְעֵינָיו אֶת עֵינָיו תִּרְאֶינָה.

וּבָבֶל יוֹלִךְ אֶת צִדְקִיָּהוּ וְשָׁם יִהְיֶה עַד פָּקְדִי אֹתוֹ נְאֻם ה׳.

כִּי תִלָּחֲמוּ אֶת הַכַּשְׂדִּים לֹא תַצְלִיחוּ.

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר ה׳ אֵלַי לֵאמֹר:

הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר: קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת.

וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה׳ אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי: קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין, כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה. קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר ה׳ הוּא.

וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף - שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף.

וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם.

וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי.

וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה.

וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר:

כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה, אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים.

כִּי כֹה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת.

וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה׳ אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר:

אֲהָהּ אֲדֹנָי ה׳, הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר.

עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲו‍ֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו.

אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה.

וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל.

וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם - אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ - וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ. וּבְתוֹרָתְךָ לֹא הָלָכוּ.

אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת - לֹא עָשׂוּ.

וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת.

הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ, וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר

וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה.

וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲדֹנָי ה׳ - ״קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים״ - וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים?

וַיְהִי דְּבַר ה׳ אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:

הִנֵּה אֲנִי ה׳, אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר, הֲ‍מִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר?

לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳:

הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ.

וּבָאוּ הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְהִצִּיתוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ וּשְׂרָפוּהָ וְאֵת הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגּוֹתֵיהֶם לַבַּעַל וְהִסִּכוּ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי.

כִּי הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אַךְ עֹשִׂים הָרַע בְּעֵינַי מִנְּעֻרֹתֵיהֶם, כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אַךְ מַכְעִסִים אֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם נְאֻם ה׳.

כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה - לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי.

עַל כָּל רָעַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי, הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם כֹּהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְאִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם:

וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וְלַמֵּד אֹתָם הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד וְאֵינָם שֹׁמְעִים לָקַחַת מוּסָר.

וַיָּשִׂימוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ.

וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ - אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת - לְמַעַן הַחֲטִיא אֶת יְהוּדָה.

וְעַתָּה, לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר.

הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח.

וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.

וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים -

לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם.

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם, אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם, וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי.

וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם!

וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת, בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי.

כִּי כֹה אָמַר ה׳:

כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם.

וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת - אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים.

שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה׳.״

(ירמיהו לב׳)

היום צמים את צום יז׳ בתמוז, היום בו הובקעו חומות העיר ירושלים ונכנסו חילות בבל לכבוש את ירושלים.

שלא במקרה, היה זה גם יז׳ בתמוז כאשר קצה רוחם של בני ישראל מלהמתין למשה רבינו שעלה להר סיני.

באותו היום, הם יצרו עגל וקראו לו ״אלה אלוהך ישראל״, ומשה, שבדיוק ירד מהר סיני ולוחות הברית בידו, ראה זאת והבין שהופרה הברית.

ובאין ברית, איו טעם ללוחותיו.

והוא שבר את הלוחות לעיני בני ישראל ההוללים לפני העגל.

מאז ומתמיד היינו העם קשה עורף.

הבאג, מנגנון ההשמדה העצמית, לא עזב אותנו מעולם.

לולא הוא, היינו שוכנים לבטח בארצינו עד היום. והיה העולם שוכן לבטח, כל עם במקומו.

אלפי שנות מלחמות, רעב, מגיפות וסבל היו נחסכות לאנושות.

במעשינו הרעים, חטאי עגל למיניהם ולצורותיהם במהלך כל הדורות, אנחנו מגרשים שוב ושוב את השכינה, בוחרים לבוסס בבוץ במקום להתעלות לשמיים.

היום צמים כדי לזכור וכדי להזכיר זאת.

ירמיהו הנביא, שחי בתקופת החורבן הראשון של בית המקדש ושל ירושלים, היה עצור בכלא המלך צדקיהו.

המלך שלא אהב לשמוע את תוכחותיו או לשמוע על הזוועה שעומדת להתרחש.

בכל תקופה היו אלה שסירבו לשמוע ומנעו מלהשמיע.

בעודו בכלא, תיכף נפרצת חומת העיר, ירמיהו הנביא מקבל ציווי לרכוש קרקע.

רכישת הקרקע הינה מעשה סמלי, שבא לבטא נבואת נחמה.

כי נבואת הפורענות מגיעה יד ביד עם בשורת הגאולה

״כִּי כֹה אָמַר ה׳:

כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם.״

הגאולה הזאת מתחילה להירקם לנגד עינינו, בימינו ממש

״הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל,

וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח.״

וכמה קל היה לנו לראות אותה מתרקמת, לו רק היינו רוצים.

ובמקום זאת, אנחנו בוחרים לקבור את עצמנו תחת קשיי היומיום הקטנים.

ושוכחים את הברית הקדומה, שוכחים למה אנחנו כאן ולמה הקמנו מדינה יהודית.

עם קשה עורף… כבר נאמר עלינו…

אז גם על זה יש לנו צום.

כדי להזכיר לנו שוב

״וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.

וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים -

לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם.

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם, אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם, וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי.״

יראת האלוקים היא המצפן שלנו, הנקודה הארכימדית הקבועה בנצח עצמו שמרימה אותנו מתוך הבלבול הארצי התמידי. מתוך מבול ה״ערכים״ השקריים.

הצום שאנחנו צמים מזכיר לנו לבנות בתוכנו את היראה הזאת, ששומרת עלינו מאותו מנגנון השמדה עצמית.

״וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם!

וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת, בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי.״

עוד נשוב לבניין העם והארץ. גם כשהכל נראה כמו עומד להתפרק סביבנו. תחזיות הפורענות מביאות עימן גם את ההבטחה הזאת.

״וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת - אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה, נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים -

שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ

וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים:

בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן

וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם

וּבְעָרֵי יְהוּדָה

וּבְעָרֵי הָהָר

וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה

וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב

כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה׳.״

הציור המצורף הינו העתק שציירתי מציורו המופלא של המאסטר רמברנדט ״ירמיהו הנביא מבכה את חורבן ירושלים״.