תקוה וגבורה - התקוה

כשהייתי נערה צעירה המבוגרים מאוד העסיקו את עצמם במחשבות על אושר. מהו אושר, איך ניתן להשיג אותו, ״מומחים״ הוציאו ספרים שהבטיחו מתכון לאושר, וכל זה לא עבד. פחות מדור חלף ובתור אשה צעירה שמעתי אנשים סביבי שמסבירים שאושר הוא פיקציה, אין דבר כזה. את החיים צריך לעבור ככה, כבד כזה, ולשאוף לכמה שפחות סבל. כמה מייאש.

גם כיום, רוב האנשים שואפים לנכסים חומריים, ועסוקים בלרדוף אחריהם, מתוך מחשבה שזה יביאו להם את מה שהם באמת רוצים: אושר שקט, שלווה ורוגע. כמעט כולם חושבים: אם יהיה לי כך וכך כסף אז אהיה רגוע. למה כמעט? כי אלה שיש להם כסף והרבה כבר יודעים שזה שקר, שזה מקסם שווא.

תודה לא-ל אני לא התייאשתי מלחפש אושר. אחרי חמישה עשורים של ניסיון ולימוד אני יודעת לומר שהגישות הנ״ל טועות, שהן פשוט לא חיפשו במקום הנכון, כי הם חיפשו רק איפה שהפנס שלהם מאיר ולא במחוזות האינסופיים שמסביבם.

במשנה במסכת אבות חכמינו מגלים לנו איזהו העשיר, והם אומרים לנו שזה ״השמח בחלקו״. רגע, אל תעשו ״טוב,טוב״ עם הראש, תנו רגע למילים האלה לחלחל אליכם: ה ש מ ח ב ח ל ק ו.

חז״לנו מדברים פה על שמחה, אושר.

מכירים מישהו שאומר - אני מאושר ממה שיש לי? מכירים מישהו שנראה שחסר לו הרבה דברים (למשל כסף, בריאות, זוגיות, עבודה) שמסוגל לומר בכנות שאתם מאמינים לה - אני מאושר בחיי. זה חלקי, ואני מאושר בו? יש אנשים כאלה. אולי מעט, אך הם קיימים.

טוב אז איפה מחפשים את האושר הזה, אם לא מתחת לפנס?

התשובה פשוטה, מחפשים אותו איפה שחשוך. זאת אומרת, איפה שלא ניסינו אף פעם, במקום שמעולם לא עלה על דעתנו.

תחושות כמו אושר, שלווה, חמלה ותקוה - הן כוחות רוחניים. זאת אומרת, נישמתיים.

אנחנו בני האדם עשויים גם מגוף וגם מנשמה.

אלה שני כוחות הפוכים, שלא לומר עוינים, שהגיעו לעולם עם המשימה - ללמוד להסתדר ביחד.

לא להשתלט אחד על השני, אלא לעבוד ביחד, לכבד אחד את השני למרות הרצונות ההפוכים, כדי להוסיף טוב בעולם.

הנטיה הטבעית של הגוף היא לא לתת לנשמה להתבטא, להתכחש לקיומה, ואז השכל שלנו מוכוון על ידי הגוף לחפש את הכוחות הרוחניים רק מתחת לפנס שהוא מכיר, במקומות החומריים.

אם אנחנו לא מצליחים לחוות את הכוחות הרוחניים שבנו כמו שצריך, זה סימן שהצד החומרי השתלט עלינו.

אבל אם אנחנו באמת רוצים למצוא אושר, שלווה ותקוה - חייבים לחפש אותם בחושך, במקומות שהגוף שלנו לא מכיר ולא רואה.

לפתח את שכלנו להכיר בכך שיש בנו נשמה, שרק היא זו שתוכל להוביל אותנו אליהם.

זה לא באמת חושך כמובן, רק הגוף חווה זאת כך, כי כל דבר שאנחנו לא מכירים נראה בעינינו בהתחלה כמו חושך. אך עם האימונים וההתמדה החושך מתפזר ואנחנו מתוודעים לאור עצום, חזק פי אלף מכל פנס חומרי.

אור רוחני, נישמתי, שבו אושר ותקוה הולכות ביחד.

התקוה

עפרון על נייר

הציור בהשראת מגי מגידיש, אמא של אורי מגידיש, ששוחררה מהשבי בעזה ביד׳ בחשון תשפ״ד, 29.10.23