תקוה וגבורה - לקוות לאור

לקוות לאור

כשאנחנו דואגים על החיים שלנו, חוששים מהגרוע מכל, חוששים שאנחנו לבד בעולם, צפים כמו עלה יבש על גלי שקר עצומים, זו תחושה קשה אך חשובה. היא חשובה כי בדיוק מתוך התחושה הזאת זה הזמן לחזור לקוות ולהאמין בהשגחת ה׳, לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ.

וכל זה זה רק הסיפתח, כי הנה מה שהכי מדהים: כשאנחנו מקווים, מתעקשים להאמין, ועובדים קשה כדי להאמין (בניגוד למה שחושבים אמונה זה לא איזה רגש מרפרף ומלטף שבא משום מקום), כשאנחנו עמלים על אמונה - הלב שלנו נהיה להבה קטנה של אור. ואז החושך הסמיך סביבנו מתחיל קצת להתרכך. וכשאנחנו מתקרבים לעוד אנשים מאמינים, האור המצורף מכל הלבבות מספיק לנו כדי לחמם את האימה המקפיאה, ולהגביר את האמונה. ואז התקוה פתאם מאירה עלינו מבחוץ, כמו שמש ממש. אנחנו חווים את התקוה הזאת עד לשד עצמותינו וזו שמחה שאין לתאר. ואתם יודעים למה זה כל כך חזק?

אני לא יכולה להגיד לכם למה.

מצטערת.

זה רק משהו שמרגישים. אין לזה מילים.

אפשר רק לומר שזה מהמם.

כי תחשבו רגע. לפני רגע הייתם בחושך מוחלט. בעולם ללא אלוהים. בעולם שבו הרוע שולט ומאיים. ואז במו ידיכם הפכתם הכל. הפכתם את החושך לאור. מינפתם אותו. לקחתם את החושך אליכם ואמרתם לו: אתה תיקח אותי לאור. דוקא בגלל שאתה כזה חושך, אתה תלמד אותי על האור. ואז קיויתם, והאמנתם. והכנסתם אתם את האלוקים לתוך החושך.

בחרתם בחיים,

והאור נדלק.

הציור בהשראת מגי ואורי מגידיש, שקיוו וזכו לאור. בתפילה ובתקוה לאור גדול שיפציע על כל חטופינו.