Chani Cohen Zada all rights reseved. Proudly created with Wix.com

    המקום

    July 9, 2017

         The painting The Place (2016) portrays the key concepts of “the inner child” and “the mature student” according to the Yemima method: A little girl’s crown lies on the rocking chair, as the background reveals a purple dress that the artist wore to her son’s wedding. The chair symbolizes the alignement between two cooperating forces: The girl and the mature woman are included in the mother figure. The mature woman builds a place that connects her to the higher place[1] that created her and contains the child within her. Out of insecurity, this childlike side tends to take control over the artist’s personality. It is from her surroundings that the beloved and desired princess, represented by the sparkling crown, gets her validation. However the urge for external validation is accompanied by both the anxiety that the courting might stop and the demand that the surroundings keep supplying it. As opposed to the illusory crown, the dress points to a different kind of femininity; that of the mature woman who is secure about her place and lets go of self-centeredness in order give her little son, who used to be attached to her, to another woman that she barely knows. At this point the woman is required to be the place by herself, containing other people’s pain, nurturing them with love, respect and security – giving them a place. For this purpose the rocking chair allows her to both move and rest in the heart of the storm. Thus the place represents the paradox of stability and instability at once, like an axis around which all the psychological forces concentrate: from the bottom of the wooden box through the crown, the chair, the dress up to the hanger. This cooperation between the material signifier and its spiritual signified is reflected by the purple color of the dress, as the Hebrew word sagol echoes the virtue (seguliut) that lies in teamwork (segel) and its capacity (messugalut).

    (Rachel Verliebter)

     

     

     

    [1] The Hebrew appellation for place, Hamakom, denotes the Divine


     

     

     

    כשאני באה להסביר את היצירה הזאת אני קצת נתקעת עם המילים. 

    נתחיל בזה שבכיסא,  המקום הקלאסי, אין מקום. 

    כי יש עליו כתר דוקר. 

    זה כתר של ילדה קטנה. 

    זה כתר שכל ילדה חולמת עליו. כשהייתי קטנה, משאת נפשי היה חג פורים וללבוש כזה כתר של נסיכה. נוצץ. ואח״כ להיות כלה. שגם היא סוג של נסיכה. 

    למה כמהתי להיות נסיכה?

    כי נסיכה הכי יפה. הכי אהובה. הכי מכובדת. 

    כשכולם חושבים עלייך שאת יפה ואהובה ומכובדת את מקבלת המון אישורים מהסביבה לכך שיש לך מקום.

    אך העניין הוא שהאישורים מהסביבה הם מקסם שווא. הם ממכרים. אין בהם אמת. מקום אמיתי. הפוך - הם מביאים עמם חרדה מכך שייפסקו ודרישה שהסביבה שתספק אותם עוד ועוד. 

    במצב כזה הילדה שוכחת לבנות את המקום שלה בעצמה ונהיית תלותית בסביבה שתעניק לה אותו.

     

    מאחורי הכיסא תלויה שמלה. 

    זו שמלה של אשה בוגרת. של אשה שמחתנת את הבן שלה. השמלה שלי, מחתונת בני הבכור.

    זה אולי השיא של הפן השני של הסיפור. 

    כי כדי לחתן בן, את צריכה להיות הכי לא אנוכית. את צריכה להיות הכי בטוחה במקום שלך, כדי לשחרר את הילד הקטן שגידלת, שהיה צמוד אלייך, אוהב ומעריץ, עד עכשיו - ולהעניק אותו למישהי אחרת. 

    שאת בקושי מכירה. 

    את צריכה להיות המקום - בפני עצמך!

    כזאת שיכולה להכיל את הכאב של האחרים כדי להעניק להם: אהבה כבוד בטחון. מקום. 

     

    וכאן אני מגיעה לציר של היצירה. 

    ולא במקרה המילה ציר נגזרת מהמילה יצירה. 

    הניסיון לעבור משלב הילדה התלותית לשלב הבוגרת המשחררת, משלב הילדה האנוכית לשלב הבוגרת המעניקה לסביבה, זו תקופה שכולה יצירה:

    יצירה של דמות בוגרת מתוך חומר גלם של ילדות. 

    יצירה סביב ציר של אמונה סבלנות והתמדה. 

    יצירה של מקום אישי, שלמעשה מיועד לאחרים. 

    והציר הזה מתחיל מתוך הריק ומתוך האפילה, מטפס למעלה עד שהוא מגיע לאלוקים. 

    מחבר שמיים וארץ. צומח מתוך הארץ. עד שנהיה אמת. 

    (חני כהן זדה)

     

    Share on Facebook
    Share on Twitter
    Please reload