Chani Cohen Zada all rights reseved. Proudly created with Wix.com

    בארות, עיניים וכלים שבורים

    בארות, עיניים וכלים שבורים

     

    בתורה יש סיפורים על בארות, ויש סיפורים על בורות. הבארות, הנובעות מים חיים, לרוב מסמלות נקודת התחלה של חיים חדשים. על הבור לעומת זאת נאמר "והבור ריק, אין בו מים". (מדובר בבור שאליו הושלך יוסף על ידי אחיו) ועל כך דרשו חז"ל: "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו".

    באר ובור, הם שניהם כלי קיבול להכלה של שפע. מסתבר, שאין כלי ריק. או שיש בו שפע טוב, או חלילה – הפוך.

     

    מתורת הקבלה אנחנו למדים שהרצון האנושי הינו הכלי הראשון שדרכו האדם מקבל שפע בעולם. ז"א, כשהאדם רוצה משהו, אותו רצון גורם לו לפעול, והפעולה הזאת מושכת שפע אל האדם ויוצרת דרכו שפע חדש בעולם.

     

    בתערוכה הזאת, יצאתי לחיפוש בעקבות הבאר, הרצון הטוב. למעשה השאלה ששאלתי את עצמי היא: האם זה בכלל אפשרי, לבחור רצון?

    שמעתי את יובל דיין (בשיעור, בגלגולו הקודם כרב) מגדיר את זה יפה: ללב, הוא אמר, יש אלף רצונות. אך רק אחד מהם נכון. או בתרגום לשפת התורה: אלף בורות, שרק אחד מהם הינו באר.

    איך ניתן לגלות את הבאר, הרצון הנכון? ואם כבר גיליתי אותי, האם אני יכולה גם לבחור בו, ולהפסיק לרצות את מה שמזיק לי?

     

     

     

    אחלוק אתכם סיפור אישי שהיה אבן הדומינו הראשונה בכל מסע הגילוי הזה.

    תקופה מחיי הייתי חולה באסטמה, בהתקפים שהלכו וגברו עם השנים. פחדתי מההתקפים ובזמן התקף סבלתי סבל נורא. הרופא שטיפל בי, הושיב אותי מולו יום אחד ובפנים חמורות סבר הודיע לי שעלי להתחיל להשתמש במשאף סטרואידי על בסיס יומי. הייתי בת 30 והרגשתי שהוא חותם את גזר דיני עד סוף ימי. למזלי, משהו בי התקומם, ופניתי לאפיק טיפול הוליסטי. המטפלת (הדס אראל) שטיפלה בי לא הסתפקה רק בעיסוי ובדיקור, בזמן הטיפול היינו מדברות גם על הרקע הנפשי של המחלה (ורק אז הבנתי את המושג "רקע נפשי למחלה"). כעבור שנה של טיפולים שבועיים והקשבה, הגעתי להבנה שריפאה אותי מהאסטמה.

    הבנתי שיש בתוכי בור, רצון נסתר שמפעיל אותי.

    במקרה הזה, הרצון הנסתר שלי עבד כך: כשהייתי חווה סיטואצית חיים מלחיצה – נניח התארגנות לנסיעה (לא משהו מאוד דרמטי) – במצב המלחיץ הזה הייתי כולאת את נשימתי. פשוט עוצרת פיזית את הנשימה שלי. היה בי רצון נסתר, בור מלא נחשים ועקרבים, שגרם לי לרצות להיעלם מהסיטואציה המלחיצה, ולחנוק את עצמי ללא ידיעתי!

    ברגע שזיהיתי את הרצון הזה, ההשפעה שלו עלי נוטרלה.

     

     

    שני דברים טובים קרו בעקבות הסיפור הזה: הראשון, הוא שהבראתי מאסטמה. השני, הוא שגיליתי את סודו של הסבל, והוא: שהסבל הינו תוצאה של רצון "בור" שמפעיל אותנו. רצון בלתי מבורר, חשוך, הפועל מתחת לקרקע ההכרה. (ושמתי לב שהמילה בור נהגית בשורוק כ-בור, חסר ידע!).

     

     

    מאז אני במסע חיפוש. אני מחפשת אחר אותם כוחות נסתרים בתוכי שגורמים לי סבל, חושפת אותם ולומדת מהם, והתערוכה הזאת היא חלק ממסע החיפוש.

     

    בתערוכה מים נוקבין, אני מנסה להתחקות אחר הרצונות שהניעו את פעולותיהן של הנשים שמופיעות בתנ"ך. אני רוצה ללמוד מהן, לקבל מהן השראה, איך ניתן לזהות רצון שהוא "בור", ואיך ניתן לבחור ברצון שהוא "באר".

     

    וכאן אני מגיעה גם ללימוד הנוסף שמרתק אותי, הלא הוא הלימוד של הציור הפיגורטיבי.

     

    ציור הינו יצירה מורכבת. הוא כמו סימפוניה של צבעוניות, תולדה של מערכת יחסים בין אלפי כתמי צבע. המון פרמטרים לוקחים חלק במערכת הזאת, ביניהם: הגוון, הטון, עוצמת הצבע, החדות, השקיפות. שתדעו, שיש ציירים שחווים סבל מציור "לא נכון". כשיש "בור" בציור, הוא צורם לעינו של הצייר, כמו שמי שמאזין לתזמורת לא מיומנת, ישמע זיופים צורמים. התפקיד שלנו כציירים, הוא לעבור תהליך עבודה של זיהוי ה"בורות", או – חוסר ההבנות – שלנו ולתקן אותן.

    התהליך הזה בעצם מלמד אותי להיות בענווה מול המציאות.

    ואני אסביר, דרך תהליך הציור מהתבוננות במודל.

     

    כשצייר רוצה לצייר מתוך התבוננות במשהו, הוא קודם כל צריך לדעת שה"משהו" הזה עשוי משני דברים: משמעות, וחומריות. המשמעות הינה הפן הרוחני של הדבר. על המשמעות הרוחנית הזו, יש בתוך כל אחד מאיתנו ידע מוקדם, אייקון נסתר, על איך הדבר "אמור להיראות". האייקון הזה מהווה מסך שמפריע לנו ללמוד את מה שבאמת יש מולנו – את המהות החומרית של הדבר.

    ניקח לשם הדוגמא כיסא. המילה "כיסא" מתארת את המשמעות של הדבר, והיא יכולה להתאים לאינספור סוגים וצורות של כיסאות הקיימים בעולם. המילה הזאת איננה מתארת את הכיסא הספציפי שעומד מולי, כיוון שהיא מבטאת משמעות – מהות רוחנית. מה שמתאר במדוייק את הכיסא הספציפי שבו אני מתבוננת, הוא החומריות שלו: צבעו, משקלו, החומר ממנו הוא עשוי. ובשפה ציורית, החזרי האור שאני יכולה לקלוט ממנו ולתרגם לכתמי צבע חומריים.

     

    ולכן, דבר ראשון עלי כציירת להכיר בעובדה הזאת, שיש לי אייקון צרוב בתודעה, ולוותר עליו ויתור מודע. זאת אומרת, להתבונן בדבר שנמצא מולי ולקבל ממנו מידע חדש, תוך שאני מוותרת על הידע הקודם שכבר קיים אצלי.

    רק מתוך התבוננות ענווה כזאת, אני יכולה להתחיל לזהות את ה"בורות" שבציור שלי, ולנסות לתקן אותן, תיקון אחר תיקון, עד שאני מגיעה לדיוק – למערכת היחסים הכיתמית ההרמונית, שעובדת עבור הציור כולו.

     

    התהליך הזה מזכיר מאוד את התהליך שתיארתי בזיהוי ה"בור" הנפשי שגרם לי לאסטמה. רק אחרי שזיהיתי אותו, יכולתי לתקן אותו. יכולתי למצוא את הבאר שלי.

     

    מה שהכי מרגש אותי בתהליך הזה הוא – שהבורות, במקום להיות משכן מפחיד לנחשים ועקרבים, משנים את התפקיד שלהם. בגלל שהם לוקחים חלק בתהליך הצמיחה, הם הופכים להיות באר חשובה, בפני עצמם.

     

    Share on Facebook
    Share on Twitter
    Please reload