רחם

יצירה בתחילת דרכה היא יצור עדין ושברירי.

משלב החזון הערטילאי ועד שהיא מתחילה להתבסס, כמה כוחות צריך, כמה.

וכמה סבלנות. וכמה קשב.

ושקט.

כדי להקשיב באמת, באמת - שקט.

בגלל זה יצירה צריכה חלל פנוי.

כדי שהיוצר יהיה פנוי להקשבה העמוקה הזו, וכדי שהוא יהיה מרוכז בחיבורים המורכבים שנזקקים ליצירה, הוא חייב חלל פנוי, מוגן מרעשים והסחות דעת, מוזן מהדברים שהוא צריך ליצירה.

משהו כמו סטודיו. משהו כמו שדה.

משהו כמו רחם.

פוטנציאל מזוקק

מסתתר בתוך המערה החשוכה הזאת.

יכול לצאת ממנו הדבר הכי נשגב.

יכול לצאת ממנו הדבר הכי נתעב.

מי יודע איך מבשילה היצירה, מתמירה תמורות מדוייקות, שלמות, אך לעולם לא מושלמות,

כי צמיחתה לא מסתיימת אף פעם.

בינה, גבורה, הוד ומלכות.

כוחות נקביים הפועלים בנקבות חשוכות ושוקטות.

רחוק מעיני המזיקים, עמוק מדיבורי המבקרים,

יצירה שמורה בחלל הפנוי מבשילה לאיטה בקצב הנכון שהוא רק שלה, פניה מאירות.

והכוחות מתבוננים. מקשיבים. בונים. מגוננים. תומכים. מודים. שבים.

מתהווים.

רחם