אלכימיה

כסא הנדנדה מסמל עבורי את המקום הפנימי של האדם. המקום הפנימי - זה מקום שאדם צריך ליצור עבור עצמו, מקום של איזון ויציבות נפשית. מאידך, זה גם הכלי שמאפשר את יצירת המקום הזה... קצת כמו משל הביצה והתרנגולת - אין לדעת מי היה קודם. אם יושבים לחשוב על זה מסתבכים... אז לא מנסים להבין את זה אלא פשוט להיות את זה. ואולי אפשר כן להבין את זה. אם יצירת המקום היא בריאה, יצירת יש מאין, ובריאה היא תחום בלעדי השייך לאלוקים, אז הנה התשובה: האדם יכול לברוא בתוכו את המקום בתנאי שהוא מחובר לאלוקים. תיקון: אלוקים הוא הבורא עבורו את המקום. האדם צריך לרצות וצריך לבקש. וזו תפילה שדומה לתנועת כיסא הנדנדה ולמהותו - לרצות-לבקש-לשחרר. לרצות-לבקש-לשחרר. לרצות-לבקש-לשחרר. הסלעים והשבלולים המאובנים מסמלים את החסימות המתקבעות בתוך הנפש, מסתיידות ויוצרות לופים מחשבתיים. החסימות יוצרות מתח, מאבק וכאב. יוצרות נפש לא מאוזנת. הדרך לתקן את החסימות היא - להכיל ולשאת את הכאב. כאב שמכילים אותו, זה כאב שמגלה את הפנימיות של המחשבה שיצרה אותו. אותה פנימיות, כשהיא עולה למודעות, היא הופכת להבנה טובה שמצמיחה אותנו ויוצרת בתוכנו מבנה איתן. ההבנה היא פנינה, אבן חן. בדימוי שהבאתי, השבלולים מאפשרים את יצירת הפנינים. אך למעשה, הם לא יוצרים את הפנינים אלא את הכיסא עצמו. הפנינים הם ייסוד הכיסא (כמו במשל הביצה והתרנגולת). הבנה ועוד הבנה ועוד הבנה - יוצרת מבנה. מבנה מחשבתי שמאפשר עוד הבנות. מלאכת בריאה ויצירה בשת״פ עם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

ציירתי את הציור על לוח עץ. זה אילץ אותי להתמודד עם החומר ממנו עשוי משטח העבודה שלי. זה אילץ אותי לקחת את התובנות הציוריות שלי ולהפעיל אותם על משטח לא מוכר. לפעול איתם עם נתונים שבאו מבחוץ ושאינם בשליטתי. העץ נשרט, העץ נכתם, העץ לא סלחן כלפי שגיאות. לפעמים התובנות שלי היוו כלים טובים. לפעמים הם גרמו לי לשגות. היו שגיאות שיכולתי לתקן והיו שגיאות שלא. אולצתי להשלים עם התוצאה. התהליך הציורי הזה, מלבד היותו אתגר, לימד אותי לקבל את מה שיש. לא לצאת מולו בהאשמות אלא ללמוד לעבוד איתו ביחד. לנסות להתייחס אליו כאל יתרון ולהשתמש בסגולותיו היכן שמתאפשר. למשל יכולתי לבטא את רעיון ה׳צמיחה מתוך היש׳. כי הכסא כביכול צומח מתוך המשטח עליו הוא עומד. זהו מקומו של המקום - המקום של המקום - והחיבור והשייכות שביניהם. שום דבר איננו מנותק ועומד בפני עצמו, לכל דבר קיים קדם סיבה לקיומו. מלבד יוצר הכל. זוהי האחדות של הבריאה וכך ניסיתי לבטא את אחדותה של היצירה. הסלעים והפנינים מונחים על המשטח ועל הכיסא, כי זו הזירה בה הדברים מתרחשים. אי אפשר לברוח ממנה, היש הוא מה שיש. היש הוא חומר הגלם שמתוכו צריך לצאת ולעבוד. והלא על כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.