שוליים
הציור הזה נולד כתגובה לתקופה אינטנסיבית של לידות. לא לידה פיזית מלאת דרמה ותשומת לב מהסביבה, אלא לידה רגשית. או נפשית. שקטה ומובלעת בתוך שטף החיים. חוויתי בתקופה קצרה שלוש ״פרידות״: תוך שלושה חודשים, הבן שלי התגייס, הבן השני שלי התחתן והבן השלישי - נהיה בר מצווה. זו לא פרידה אמיתית כמובן. זה מעבר לשלב, שבו הילד (כבר לא ילד) לוקח עוד צעד לקראת הבגרות, עוד צעד שמשמעותו - יציאה לדרך משלו, ולהתרחקות מהבית (זאת אומרת - ממני). כל שלב כזה שממלא את הלב בגאווה ושמחה, ובאותה מידה מביא איתו גם סל של עצב וכאב. ולכן אני רואה בזה סוג של לידה נפשית - איך אני ״מאפשרת לו״ לצאת ולעזוב, ונשארת שמחה בוטחת ומאמינה? איך מתגברים על כאבי הצירים של הנפש?
תמצית לתחושה שתיארתי מתבטאת באיבר אחד, שונה מכל שאר האיברים, שנקרא שיליה. השיליה היא איבר ייחודי בכך שהיא מתאבדת על התפקיד שלה. השיליה היא האיבר הכי עניו. כל מהותה הוא הנתינה. כשהשיליה אומרת ״אני אמות כדי שאתה תחיה״ - היא מתכוונת לזה באמת. להיות הורה זה קצת להיות שיליה. זה קצת להיות שוליים.
לכל דבר בעולם יש שוליים. האם אפשר ליצור מנגינה בלי פעימות שקט בין הצלילים? האם אפשר לכתוב טקסט בלי מרווח לבן בין האותיות? האם עיר תוכל להתקיים ללא גבולות? בית ללא קירות? ״קורות בתינו ארזים״ כתב שלמה המלך, כמו עצי המשכן. אור לא יכול להשפיע ללא כלי שיתחם אותו. השוליים הם הגדר שבתוכו קורה הנס של הבריאה המתחדשת. איזה כבוד זה להיות שוליים.