לא הבנתי למה אני נכנסת...
אז איך הגעתי ל'ספירות' ולעץ החיים הקבלי?
מסתבר שזה התחיל כשהלכתי ללמוד "לימוד הכרתי" (תורתה של ימימה אביטל זצ"ל) כדי לשפר את חיי.
לא הבנתי יותר מדי למה אני נכנסת. הבטיחו לי הלומדים שזה לימוד שפותח את התודעה, ומשפר את היכולות הנפשיות כדי להתמודד עם מצוקות החיים. התחלתי ללמוד וגיליתי שהלימוד מרפא אותי לאט ובהתמדה מהרבה כאב וייסורי נפש, ואפילו יותר מכך, הוא מעניק משמעות לכל אותם ייסורים.
את ה'ספירות' פגשתי דרך מנהגי היהדות, בימי ספירת העומר. כל יום שסופרים – הוא כנגד 'ספירה' אחרת. הסתקרנתי, רציתי להבין מה המשמעות של הספירות היומיות האלה. הסבירו הרבנים שכל 'ספירה' היא "שער" רוחני של בינה. ההסבר הזה רק העמיק את התעלומה. מה זו בינה? מה זה "שער רוחני"? והכי חשוב – איך זה משפיע עלי?
המילה 'ספירה' קשורה גם לגבולות (ספר) וגם לשקיפות (ספיר). כל ספירה היא שם קוד לכוח רוחני מסויים ומתוחם שיש בנפש – מעאן הגבולות. כמו כן, הספירה הינה שקופה, כיוון שמי שמתוודע לכוח הזה בנפשו, זוכה לראיה קצת יותר רוחנית וצלולה.
בנפשנו פועלים כוחות רבים. ניתן לזהות את חלקם כיצרים או דחפים, ומנגד, ככוחות טובים ומצמיחים. האיזונים בין הכוחות מאפשרים לכל 'ספירה' להתבטא בצורה טובה, שמוסיפה טוב לאדם ועוזרת לו להוסיף טוב לעולם.
כשהתחלתי ללמוד על ה'ספירות' בימי ספירת העומר, גיליתי גילוי מרגש: הלימוד ההכרתי של ימימה, מלמד על אותם כוחות, רק בניסוח שונה. הבנתי שהלימוד של ימימה הינו למעשה לימוד של כלים מעשיים שמובילים להכרת ה'ספירות'.
ימימה הבטיחה שבעזרת הלימוד חיינו יהיו שלווים יותר, ומסתבר שבדלת האחורית היא בונה בתוכנו את ה"עץ החיים" כולו...
הכלים שימימה לימדה, קיבלו שם ומבנה.
(סליחה מקוראי, אני פותחת כאן סוגריים עבור "לומדי ימימה" - בצד ימין הכלים ההכרתיים ולידם ה'ספירה' המקבילה בשפת הקבלה:
מקור הרצון ללמוד - כתר,
עצירה וצפיה - חוכמה,
קשב והתבוננות - בינה
המתנה להפנמה - דעת.
התקרבות ונתינה לאחר – חסד.
תיחום והפרדה - גבורה.
חמלה והכלה - תפארת.
התמדה - נצח,
צפיה ממידת רוחק, הכרת הטוב והודיה - הוד.
השתייכות והתקרבות - יסוד
מלאכה ומבנה - מלכות.)
בזמן שלמדתי "לימוד הכרתי", למדתי גם לצייר מהתבוננות.
תראו, לא הופתעתי לגלות שכדי לצייר אני משתמשת באותם כלים. כיום אני מבינה שאלה הכלים לכל תחום יצירתי בחיים.
בציור, הכתר מניע אותי לצייר. החוכמה היא הבזק החזון הראשוני, ה"תמונה" בדמיון ששולחת אותי לעבוד. הבינה מאפשרת לי לפרק את הנראה במודל למבנה ראשוני של קווים וצורות. הדעת מאפשרת לי להפנים את המורכבות.
החסד מאפשר לי להתחבר רגשית למודל ולמה שהוא מנסה לומר, הגבורה מאפשרת לי מבט ביקורתי שמלמד אותי על השגיאות שאני צריכה לתקן. התפארת מסבירה לי איך יוצרים אחדות והרמוניה בציור מתוך שילוב של ניגודים. הנצח מאפשר לי לצלוח את הרגעים הקשים בהם נראה שהציור אבוד וההוד מבקש ממני להעריך את העבודה שלי, ואת עזרה שאני מקבלת מאת ה'. ומזכיר להתבונן בציור שוב, ושוב ושוב: מקרוב, מרחוק, לאחר זמן.
היסוד מבקש ממני שהציור יתקשר עם קהל, יעניק לו משמעות חיונית והשפעה.
והמלכות. השורה התחתונה, זה הציור עצמו. החומר, הנחת הצבע, המשחה המשכרת הזאת העשויה פיגמנט ומדיום, המונחת על משטח מעץ או בד.