היום הרת עולם
נוגע ולא נוגע.
בראש השנה, אנחנו למדים על המלכת ה׳, זכרון ה׳ ושופר ה׳.
נגיעה עליונה. נגיעה עמוקה ונגיעה מקיפה.
והנה למרות שנוגעים בנו אנחנו לא יודעים. לא מבינים.
כמו תינוק לפני שנולד, עטוף ברחם מוגן במים חמימים. באדוות וקולות עמומים ומחבקים. סמל ומשל לפיסת גן עדן שבה הכל טוב ונכון וברור.
וברגע הלידה - אללי, הכל נגמר באחת. האוויר קר! האור מסנוור! הקולות מצווחים והגוף זועק לאויר - הלם! אך… אז, באה הנגיעה. הידיים האיתנות המחזיקות. החזה הפועם והמלטף. החלב הטעים והמרגיע. והתינוק פתאם יודע - היה שם מישהו שדאג לכל הטוב הזה. מישהו שנגע בו בלי לגעת. מישהו שמלך עליו מלמעלה. מישהו שזכר ויזכור אותו עד נשימתו האחרונה. מישהו שמקיף אותו בשירי אהבה רכים ומנחמים.
נוגע ולא נוגע,
כל חייו.
כל שלב והנגיעה שלו, כל שלב וההרפיה שלו.
חווית הילדות של כולנו, וחויית הקיום שלנו.
מישהו
נוגע ולא נוגע
בנו.
ורק התודעה שלנו קובעת היכן אנחנו נמצאים.
אלוקים נתן בנו שני כוחות.
את הכוח לדבוק בו, כי ממנו חיותינו.
ואת הכוח להינתק ממנו, כדי לחוות את הוויתינו הנפרדת.
שני כוחות מנוגדים, נלחמים על האוטוריטה
שהיא אנחנו.
ורק התודעה שלנו בוחרת, את מה לראות.
האם אנחנו מחובקים? האם אנחנו מנותקים?
לראות את הנוגע?
או
הפוך,
לחוות ניתוק?
ראש השנה, יום הרת עולם.
מעמד הר סיני, נודע הבורא לעולם.
ה׳ אמר אלי בני אתה. אני היום ילדתיך.
ומאז אני בוחרת
האם לחזור לישון או להישאר ערה.
האם להיענות בחיבוק או בדחיה.
האם להכיר במקור חיי או להתכחש לקיומו.
פעמים רבות בחרו בני האדם להתכחש.
ופעם אחת, לרגלי הר סיני, חזרו בהם וביקשו מחילה.
היו אלה שמונים יום של תפילות וחרטות ובקשת הזדמנות נוספת.
ביום כיפור זכו לשמוע: סלחתי כדבריך. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם תיטהרו.
גלגל של זמן שסובב ומקיף, מעניק לנו הזדמנות חדשה כל שנה - להתעורר, לכפר, להיטהר.
גלגל של זמן שנוגע ולא נוגע.
תרצה - תיגע. לא תרצה - לא תדע. עד שתרצה. אולי.
היום הרת עולם