מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ

דימיינתי לי גן עדן,

עצים גבוהים שסוגרים מעלי חופה צפופה, אור זריחה מתפרץ בין סדקי ענפים ומלטף ניצניםזוהרים, ושקט, שקט שבו רק שירת העשבים נשמעת…

גן עדן, נו.

עם הלחצים שאנחנו חווים בימינו, הגן עדן שתיארתי נשמע תענוג. העניין הוא, שזה תענוגשמהר מאוד נמאס ונהיה משעמם. השעמום יוצר בנו דחף לעשות משהו, כל דבר, והבעיהמתחילה במילה ״כל״. כי מה כבר יש לעשות בגן עדן? אולי נכרות עצים?

ולפעמים גן עדן לא נמאס בכלל, לפעמים אדם יכול לשקוע בו בלי לרצות לצאת לעולם. רקשאז, הוא מתנוון. הוא נהיה כבד ועייף ומסואב, מצחין כמו מי ביצה. ונפשו מתקוממת בולשנאה עצמית, ומשם, לשנאת כל, בוערת.

ככה זה. בכל גן עדן יש נחש.

אבל,

אותו נחש גם מוביל אותנו לגן עדן.

כי

אם אדם מתעורר לגלות את המעשים של עצמו,

ואם אדם מתעורר לגלות את הסיאוב של עצמו,

ואם נשיכת הנחש הופכת לכאב בלתי נסבל,

הכאב מעורר.

הכאב גורם לאדם להבין שככה אי אפשר להמשיך. שהוא עושה משהו לא נכון. שהוא חושבמשהו לא נכון. שהוא חייב לנסות לעשות דברים אחרת.

וזהו חברים, הצעד הראשון שלו לקראת גן העדן.

מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ

שמן על בד מוצמד לעץ

50:60 ס״מ

תשפ״ג 2023