שְׁמַע בְּקֹלָהּ

התחלתי לעבוד על הציור הזה עוד לפני המלחמה. הציור הוא שילוב של שתי מקורות השראה: גיבורות מהתנ״ך, ומערת המכפלה. את הציור הקדשתי לשרה אימנו, אך בחרתי לצייר דוקא את ״אולם יצחק״. מדובר באולם הכי גדול ויפה במערת המכפלה, אולם שבו ציוני הקברים של יצחק ורבקה נגישים ואפשר ממש לגעת בהם. מעט רקע למי שלא מכיר: שלושה זוגות קבורים במערת המכפלה: שרה ואברהם, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. שלושה זוגות שהן שלושה דורות של אבות ואימהות של העם היהודי. (רחל היא ה״אם הרביעית״ שקבורה בבית לחם).

כל זוג מספר סיפור עמוק שבמשך אלפי דורות יהודים לומדים כל חייהם כדי להבין אותם, כי הסיפור שלהם מחזיק מפתחות רוחניים שפותחים שערים נעולים. הסיפורים עוזרים לנו לצאת ממציאות חונקת וחשוכה אל האויר והאור של האינסוף.

השבת שבה התרחש הטבח בדרום, היתה השבת שבה התחלנו ללמוד מחדש את ספר בראשית, ספר המתעד את סיפורי האבות והאימהות שלנו. כל שבוע במלחמה מלווה בעוד סיפור מתוך חייהם. הסיפור של שרה סופר שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה ונדהמתי ללמוד אותו שוב מתוך המציאות הזאת. את הסיפור למדתי עשרות פעמים ואף פעם לא הבנתי אותו כפי שהבנתי אותו השנה.

אז הנה חלק מהסיפור של אברהם ושרה:

אברהם מוגדר כ״אב המון גויים״, אך בשלב הזה של הסיפור, שמו עדיין אברם והוא אב לא ממומש, הוא אב רק בפוטנציאל.

נכון, יש לו ברכות והבטחות אלו-היות, אך בנים - אין לו.

יש לו את שרה. שמה שרי בשלב הזה.

שרי הולכת איתו עשרות שנים.

הזוג אברם ושרי הינם מודל ומופת לאיך זוגיות רוצה להיות: צוות משימתי עם חזון אדיר מול העיניים, שכל האנרגיות שלהם מופנים למימושו.

החזון הוא: לשנות את העולם. להעמיד משפחה שתחנך את ילדיה אחרת, ושתודא שילדיהם יתחנכו אחרת.

כך מתאר זאת האלו-הים:

״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״

נהדר. אחלה. יללה אנחנו על זה! אמרו אברם ושרי, ובינתיים ניסו וחיכו והמתינו ועברו דברים קשים - וחולפות עשר שנים מאז שהם בארץ ישראל ואין כלום.

שרי התייאשה. התייאשה מעצמה.

אך הבינה שיש משהו שהיא יכולה לעשות כדי שלאברם בכל זאת יהיה ילד.

מדובר בנדיבות בלתי נתפסת, בויתור הכי גדול שאשה יכולה להעלות על הדעת - שרי מחליטה שאברם חייב ילד, ואם היא לא יכולה להביא לו אותו, אז מישהי אחרת תוכל. והיא מציעה את שפחתה, הגר. מסתבר שזה מהלך שמקובל באותה תקופה, לפני כ 3400 שנה.

בחוקי חמורבי נקבעו כללים לסיטואציה הזאת: גבירה שנותנת את שפחתה לבעלה כדי שיהיה לו זרע - אם השפחה יולדת ילד, הבן הוא היורש, אלא אם כן הגבירה יולדת, ואז הבן הראשון נותר במעמד של ״בן השפחה״.

הגר קופצת על ההזדמנות, נכנסת בצ׳יק להריון, ומתחילה להתנשא על שרי. הגר מבולבלת. שוכחת למי היא חייבת את הטוב הזה.

שרי כאובה וזועמת, באה לאברם בדמעות רותחות: ״וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ! אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ!

יִשְׁפֹּט ה׳ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.״

שרי דורשת צדק, הצדק הבסיסי - הכרת תודה. הצדק שדורש שאדם ינהג בכבוד למי שהיטיב עימו.

אברם מתיר לה לעשות בהגר כטוב בעיניה, ושרי מענה את הגר עד שהיא בורחת למדבר, שם היא פוגשת מלאך שמורה לה לחזור לשרי ולהתענות תחת ידיה, ולקרוא לבן שיולד לה - ישמעאל.

ישמעאל גדל. חולפות שנים. שלוש עשרה שנים, אם לדייק. שרי כבר כמעט בת 90 ונראה שישמעאל עומד לקחת את כל הקופה. אלא שלאלו-הים יש תוכניות אחרות.

אלו-הים מצווה את אברם לעשות לעצמו ולכל בני ביתו ברית מילה ולשנות את שמו לאברהם ואת שם שרי לשרה.

מדובר בברית בין האלו-הים, בכבודו ובעצמו, לבין אברהם ושרה וזרעם.

אנחנו.

באותו מעמד, ה׳ מבטיח לאברהם שיולד לו בן משרה: ״וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם. מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ״ ואברהם, שאוהב את בנו הבכור מבקש ״לו ישמעאל יחיה לפניך״ וה׳ מסכים, אך מדגיש - ״אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק.

וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו״.

כעבור שנה יצחק נולד, ועכשיו, ישמעאל בבעיה. כי לפי החוק שציטטנו למעלה, ברגע לידתו של יצחק, ישמעאל איבד את מקומו, את בכורתו, הוא שונמך חזרה למעמד בן השפחה. ישמעאל צנח מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

חולפים כמה שנים, אברהם עושה משתה גדול לכבוד גמילתו של יצחק, וישמעאל בינתיים משחק עם השמועה שאברהם איננו אביו של יצחק. בעצם, מבחינת ישמעאל, יצחק איננו, בכלל. כמו שאימו הגר ניסתה בזמנו להתעלם מגבירתה שרי.

וכך קרה, ששרה תפסה את ישמעאל על חם מצחק.

מה זה מצחק?

חז״ל אומרים: ישמעאל עסק בגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. רשב״י אומר: ישמעאל ירה חיצים ביצחק והיתמם שלא ראה אותו.

איך יראה אותו, אם יצחק לא קיים?

ישמעאל לא נכנע לתכתיבי המציאות, אז מה אם לשרה הגבירה נולד בן? אף אחד לא יגדיר את ישמעאל, ישמעאל מגדיר את עצמו. מבחינתו של ישמעאל, הוא הבכור, שרה בכלל ילדה לאבימלך ויצחק בכלל לא קיים.

כששרה ראתה את צחוקו של ישמעאל, היא הבינה את משמעותו.

והיא הבינה גם מה הפתרון.

״וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ,

כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.״

לא ״שתי מדינות לשני העמים״

לא ״מדינה דו לאומית״

בארץ ישראל תהיה ריבונות רק לעם ישראל.

אברהם לא התלהב מדרישתה של שרה בלשון המעטה, עד שאלו-הים בכבודו ובעצמו התערב: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם: אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה - שְׁמַע בְּקֹלָהּ. כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.״

למה האלו-הים החליט שישמעאל לא יהיה הבכור? רק כדי לצ׳פר את שרה?

כשאלו-הים יצר את העם היהודי היה לו רעיון:

הוא רצה שיהיה לו עם שהוא ממלכת כהנים וגוי קדוש והוא בחר באברם שיתחיל את העם הזה ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״.

גם לישמעאל יש רעיון, אך הרעיון שלו הפוך מרעיונו של האלו-הים. ישמעאל רוצה לצחק ולהנות מהחיים על ידי גזל והתעללות באחרים, הוא נהנה לחיות על חשבונם ולראות בסבלם. ישמעאל מחפש איך להנכיח את הרעיון שלו בעולם, איך להפוך אותו למשהו בר קיום. אם יהיה הבכור של הגביר, מי יוכל עליו. ולכן מבחינתו של ישמעאל, אסור לאפשר ליצחק להיכנס למשבצת הזאת.

אך בסוף, מי שמחליט זה יוצר העולם. מה לעשות, כולנו חומר גלם בידיו, גם ישמעאל. יצחק שהוכיח את עצמו כמי שתומך ברעיון האברהמי, הוא זה שימשיך בדרכו, ויעביר אותו לבניו - עד ימינו - ויעצים את נוכחותו בעולם.

בציור שְׁמַע בְּקֹלָהּ הרשיתי לעצמי חופש אומנותי. הפתח שאתם רואים במרכז התמונה לא קיים במציאות באולם. במציאות, יש שם נישה חשוכה, שבה משתמשים בני ישמעאל כדי לאחסן את השטיחים שלהם בזמן שהאולם עובר לידי היהודים, במשך עשרה ימים בשנה.

במקום הנישה החשוכה, בחרתי לפתוח פתח בקיר האולם, פתח דמיוני שמשקיף לאופק דמיוני, שבו עומד בית המקדש השלישי.

בפתח נמצאת דמותה הערטילאית של שרה, ממתינה לנו, מושיטה ידיה לקראתנו, שמחה בבואנו.

קולה של שרה לא נדם. הוא נשמע במהלך הדורות, כל פעם כשהגויים קמים עלינו לכלותינו. הוא מניע תהליכים היסטוריים שמניעים קדימה את העם היהודי, מובילים אותו מאוד לאט ומאוד בבטחה, לשוב לארץ אבותיו.

מבוסס על שיעורו של הרב שרקי והרב מנוסי

״שְׁמַע בְּקֹלָהּ״

שמן על בד, 100:140 ס״מ

תשפ״ד 2023