שושנה

סמנת רש״י אחד מרתק, ואז עוד רש״י אחד מדליק, ואז עוד אחד מהמם, ואז עוד אחד ועוד… אין בעיה, אמרתי לעצמי. נחיה את ספר בראשית עד סוף הסבב הבא של התורה.

למשל ששת ימי הבריאה. מסתבר לפי פרשנות חז״ל שלמעשה כל המציאות, הרוחנית והחומרית, נבראה ביום הראשון. משם ואילך הכל ״נוצר״. (חוץ מהתנינים הגדולים ו - האדם. סוגיה עם עומק אינסופי משל עצמה).

כך כותב רש״י בפירושו לפסוק פס׳ יד׳ (״יהי מארת ברקיע השמיים להבדיל בין היום ובין הלילה״):

״יהי מארת וגו׳״

מיום ראשון נבראו וברביעי ציוה עליהם להיתלות ברקיע.

וכן כל תולדות שמיים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב: ״את השמיים״, לרבות תולדותיהן, ״ואת הארץ״, לרבות תולדותיה. (מוסיפה הסבר לדברי רש״י: המילה ״את״ באה לרבות את הדבר שהיא מתארת. כי הלא היה אפשר לכתוב: ברא אלוקים השמיים והארץ, אותם בלבד.)

ובפסוק כד׳: ״תוצא הארץ״

הוא שפירשתי שהכל נברא מיום ראשון ולא הוצרכו אלא להוציאם.

וכן בפרק ב פס׳ ד׳:

״אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם״ ללמדך שכולם נבראו בראשון.

אז רגע, מה זאת אומרת שהכל נברא ביום הראשון?

מה בדיוק נברא ביום הראשון?

קודם כל צריך להבין מה ההבדל בין המילה בריאה לבין המילה יצירה.

בריאה היא יצירה של יש מאין. כמו לגרום לצלחת פירה לצוץ פתאם מכלום על שולחן ריק. יצירה מתארת תהליך של יש מיש - לקלף את תפוחי האדמה שכבר קיימים, לבשל אותם ולמעוך אותם לפירה.

אז אם ״הכל״ נברא ביום הראשון ואח״כ בשאר הימים הדברים רק ״נוצרו״ - מה בדיוק נברא?

הגמרא (במסכת חגיגה) מלמדת אותנו שנבראו עשרה דברים, ואלו הם:

שמים וארץ: מציאות רוחנית ומציאות חומרית

תהו ובהו: כאוס והיכולת לסדר. תהיה ואז מציאה (בו הוא)

אור וחשך: היכולת לדבוק באלוקים ולהבין את האמת אלוקית ומאידך היכולת להתנתק מאלוקים ולהרגיש עצמינו ישות נפרדת.

רוח ומים: *השאיפה לעלות למעלה לרוחניות והשאיפה לרדת למטה לחומריות.

מדת יום ומדת לילה: תיחום זמן נפרד לכל מהות.

מלמד רבי חיים בן עטר שביום הראשון לא נברא התוצר הסופי של הדברים החומריים, אלא האידאה הרוחנית והזרע שלהם.

הזרע נראה כמו גרגיר חסר חשיבות אך הוא מכיל בתוכו פוטנציאל מטורף של ידע שמפעיל את החומר שבו ויוצר ממנו במשך הזמן את צורתו, שלב אחר שלב, עד להבשלה המלאה.

בזמן שאני יוצרת ציור, יש בי את השלב הראשון של הרצון הערטילאי שמבזיק בתוך הראש ושולח אותי לסטודיו להתחיל לעבוד. השלב הזה מלווה במתח. זהו המתח של התוהו ובוהו, כי אני לא יודעת לאן בדיוק זה הולך או איך בכלל להתחיל ללכת. שלב ה״יהי אור״ מתחיל כשאני מתחילה ליצור סקיצות. לשרבט נסיונות.

זהו השלב שבו אני מסכימה להיפרד מהאגו שבי שרק רוצה שאצור ״ציור יפה״ ״ציור וואו״ כדי ללמוד מתוך השטח, מתוך החומר עצמו.

השחרור מהאגו מאפשר לי להתנסות, ללמוד מתוך התהליך, לבחון מה עובד עבור החזון שלי ומה לא. לשמור על תהליך היצירה שלא יתברבר ויתפשט לצורות שלא משרתות את החזון הראשוני.

כשאני מכוונת ומרוכזת בחזון אני שואפת לעלות למעלה. אך אם נכנעתי לאגו, אשאף לרדת למטה. ואז אני עלולה להפיל יחד איתי את הציור המתהווה.

התיחום בזמן חשוב מאוד. העבודה מתוך זהירות וחשיבה מושכלת נמשלת לזמן ה״יהי בוקר״ - כי אני בבקרה על מה שמתרחש. אך אני מכבדת מאוד גם את שלב ה״יהי ערב״. נכון, יש מתח וערבוב בראש, אך יש לכך סיבה. כי יש גם מקום וזמן לאגו. וחשוב להקשיב לו, לשמוע גם את הצד שלו. למשל הצד שאומר - לא להתפרע מדי, בסוף הציור צריך קהל.

הציור המוגמר, הסיפור והדימוי, הכל מתקיים שם, במרחב החזון הערטילאי הראשוני המתעתע.

כמו שכתב אברהם אבינו בספר היצירה: ״נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן״.

התורה פותחת בתיאור הזה של הבריאה כדי שנזכור את משימת החיים שלנו, להיות לעזר לבורא, ליצור כאן עולם טוב ומתוקן.

מאז שאכלנו מעץ הדעת טוב ורע, הכוחות המנוגדים מעורבבים בתוכנו, רבים על השליטה האבסולוטית בנו, כי רק דרכנו הם יכולים לבטא את עצמם. קיבלנו משימת חיים, את משימת האיזון. אנחנו צריכים לאזן ביניהם ולאחד אותם שיפעלו יחד למען אותה משימה, לבטא כל אחד מהם בזמן ובמקום הנכון. מחיקת האגו היא דבר רע, אך גם היסחפות אחריו היא רעה. הקשבה לשכל היא טובה, אך לא על חשבון האגו. לא לזלזל ולבטל אותו.

האיזון? נלמד כל יום מחדש. ציור אחר ציור.

* (מוסיפה הערה, שאת הפרשנות הספציפית הזאת לא ביססתי באופן מלא על דברי חז״ל. ראיתי כאן מבנה שמציג כוחות הפוכים וניתן לקשור אותו למבנה העולמות אבי״ע שה׳ ברא. וחלק מהפרשנויות כן למדתי למשל שמיים וארץ, תהו ובהו, אור וחושך)

הציור נוצר עבור התערוכה שושנה - מחווה למכתבו של הרב קוק לבוריס ש״ץ, מייסד בצלאל.